חיים בצל המוות

ישנם אנשים שעבורם המילה סרטן היא שם נרדף למוות. יש כאלו שיגידו נס, יש שיגידו תקווה, תפילה, אולי התחדשות או מהפך.. ויש אף שיגדילו לומר שהסרטן שינה את חייהם לטובה. בכל מקרה, איך שלא נסתכל על זה, סרטן, היא לא מילה גסה, היא מילה עם עוצמה שמשנה את החיים.

כל מטופל שלי יכול לספר בדיוק רב על היום, השעה, המקום והדמות המספרת, לרוב זה רופא, שבישרו לו כי יש לו סרטן. גם על אותו טלפון שעשה אחרי,  אותו בן אדם שהיה איתו, או שלא היה איתו בעת קבלת הבשורה. לנצח ייזכר טון הדיבור הקשה או הרך, המבט ותנועות הגוף של האדם שלצידו. 

כי סרטן, על כל היבטיו, משנה חיים ברגע מן הקצה אל הקצה.

אני עובדת במערך האונקולוגי בבית החולים שיבא תל השומר, יש לי חדר קטן עם תמונות צבעוניות על הקיר, קערה עם סוכריות על השולחן, וטישו. טישו אותו אני מחליפה מידי כמה ימים. נכנסים אלי לחדר לפני הפגישה עם הרופא, לעיתים אני נקראת לחדרו של הרופא באמצע פגישה שלו עם מטופל, וכמובן שנכנסים, כשיוצאים מן הרופא. לפעמים עם דמעות של אושר- כי קיבלו בשורה טובה, ולעיתים עם בכי ללא מעצורים כי ישנה החמרה. מספיק לי שניה להביט בעיניים ואני יודעת. ואני מושיבה אותם אצלי, ואני נותנת להם להמשיך לבכות..

כאנשים מאמינים, אנחנו יודעים שאסור לוותר, שצריך להמשיך ולבחור בחיים עד הרגע האחרון, שצריך להאמין ולהתפלל, כמו שנאמר בתלמוד "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". ובכל זאת, לא אחת מתעוררת שאלה אצל החולים ובני משפחתם, עד כמה? עד מתי? לעיתים חולה מגיע למצב שאין עוד טיפול להציע לו וכל שנותר הוא להקל על כאביו, ואז מה? האם לומר נואש? הרצון לחיות הוא עצום, ואולי הגיע הזמן לשחרר?

שיחות רבות בנושא זה עולות בחדר הטיפולים, אצלי, מותר להגיד מה שלא ניתן לומר לקרובים ביותר.. קשת עצומה של רגשות, שכמעט לא ידעתי על קיומם, עולים ויורדים, ושוב עולים ומנסים להתיישב עם המציאות.

לא מזמן, ליוויתי גבר צעיר בן 30, נשוי+3 ילדים קטנים, אחים, אחיות וזוג הורים מקסימים. מחלתו התדרדרה מהר מאד והוא אושפז. הוא היה מסוג האנשים שנכנסים אל הלב, תופסים שם מקום, ומתיישבים. אני לא נוהגת לתת את מספר הטלפון האישי שלי אך ברגע שראיתי את המשפחה הזו, הם קיבלו. "רק ליתר ביטחון" אמרתי, "שיהיה, אם צריך משהו- תתקשרו". ומי שהתקשרה כל יום, זו הייתי אני. 

מגיעה למחלקה ובתרוץ זה או אחר נכנסת לבקר, לבדוק במה עוד אוכל לעזור. החולה, עור ועצמות, קירח מהטיפולים, ישב על המיטה וחייך: "זה עוד לא הזמן שלי ללכת, אני רוצה להישאר" ואני עם דמעות בעיניים מהנהנת ולוחשת "בטח". כל בוקר כשבאה, דבר ראשון, נכנסת לתיק הרפואי שלו ובודקת מה איתו, וכל יום אני קוראת על החמרה במצבו. אמא שלו בחדר לא עוזבת אותו לרגע, אשתו מביאה את הילדים לבקר והחברים עושים תורנויות סביב השעון. אני מציצה בחדר, הוא מביט אלי ומחייך: "מחר מתחילים טיפול חדש". אני רצה לרופא ושואלת באיזה טיפול מדובר, והרופא מסבר לי כי החולה כ"כ רוצה אז נותנים לו.. אבל כמעט ואין סיכויי הוא מוסיף. 

ואכן, מיום ליום הוא נחלש, הוא נעזר כבר בחמצן וישן הרבה. בוקר אחד אני מגיעה ורואה את אמו מתארגנת ליציאה, "לאן" אני שואלת, והיא מסבירה לי כי הם נוסעים לצפון הרחוק, יש שם איזה מטפל אלטרנטיבי שיכול לעזור לו. אני שוב רצה אל הרופא, ומתוך חשש כי החולה לא יכול לעמוד בנסיעה הארוכה, שואלת את הרופא אם הוא מודע לכך שהם יוצאים, והרופא, אף שאינו מאמין, עונה לי: " שילך, זה מה שמחזיק אותו.."

זה לא סיפור עם סוף טוב, החולה נפטר כעבור ימים אחדים, אבל זה סיפור על דרך התמודדות. על המוות והרצון לחיות כנגד כל הסיכויים. על כך שעד הרגע האחרון, לא התייאש, ועצם את עיניו עם חיוך.

לא אחת מתעוררת השאלה: עד כמה החולה צריך להיות מודע למצבו? האם לשתף אחרים? כיצד מספרים לילדים? כיצד מספרים להורים מבוגרים? איך ישפיעו הטיפולים? איך הגוף יראה? עד כמה הנפש תהיה מצולקת? יוצאים מזה? כמה זמן נשאר?

לא על הכל יש תשובה, וכן, יש גם הרבה ניסים, ואני זו שנמצאת שם לתת מקום לכל השאלות והפחדים.

לא אחת אני נשאלת: " איך את מסוגלת להיות שם" ואני, כמה קלישאתי שזה יהיה, עונה: "אם הצלחתי להעלות חיוך או להקל על חולה – הרי זה שכרי".

לפני כמה ימים, יצא מחדרי מטופל בן 60, שהמילים והמשפטים קצת התבלבלו לו בראש, ולפני שהלך אמר לי: " את כמו מים קרים לנפש עייפה".

חייכתי לי כל אותו השבוע.

ולוואי ונהיה בריאים עד מאה ועשרים.  

הכותבת הינה מנחת קבוצות,
מתמחה בטיפול פסיכו-סוציו-אונקולוגיה
טיפול פרטני בחולים ובני משפחותיהם